<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר א' פ"ו</h1>
<h2>דף פז:</h2>
לבאר בו היות מעשי האדם ומדותיו ופעלותיו מסורות לבחירתו ועל זה הצד ישקלהו המשפט במאזני הדין להגמל כפי מעשיו. נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל יי, נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים [איכה ג'], ירמיה הנביא היה מזהיר בני דורו ומוכיחם ומודיעם הענש הגדול אשר יקרה להם בחטאם, כדי שיתעוררו לתשובה עד אשר לא יבאו ימי הרעה אשר היה מתנבא עליהם, אולי יתעשת האלים להם ולא יאבדו כמו שאמר גם כן במקום אחר [ירמיה י"ג], תנו ליי אליכם כבוד בטרם יחשיך ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף, והודיעם בזה תחלה שעם היות הענש הגדול בא מאת השם מכל מקום הם המה אשר הכינו לעצמם רשת נלכדו בו, כי עונותיהם הטו אלה מידם היתה זאת מהם פרים נמצא אחר שהם ברשות עצמם להרע או להטיב, והוא אמרו למעלה מזה [איכה ג'] מי זה אמר ותהי יי לא צוה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב וגו', אמר תחלה שזה הענש הגדול אין לחשוב בואו במקרה והוא אמר ותהי, ואחר זה הורה כי יקרם כל זה לרוע מעשיהם, ואלו הטיבו דרכיהם לא ניתנו לבוז ולמשסה, והוא שאמר למעלה מזה גם כן [שם] כי לא ענה מלבו ויגה בני איש לדכא תחת רגליו וגו' להטות משפט גבר וגו' לעות אדם בריבו, רצה בזה שהוא ית' לא ענה מלבו, ר"ל שאין העונש מאתו נמשך לרצון לבד, כמו שדמו קצת כתות קדומות מן המתחכמים, שזה אמנם בלתי נאות לחקו ית' חלילה לאל מרשע ושדי מעול, והוא אמרו להטות משפט גבר, כלומר לא ענה מלבו שיהא בזה הטיה במשפטי ישרו, אם לא ימשך הענש רק אחר הרצון לבד לא אחר הדין, שהוא לא יעניש רק לפי גזרת קו משפטי ישרו, כי לא ראה, ר"ל שלא ישר בעיניו להטות משפט גבר ולעות אדם בריבו להעניש מי שאינו ראוי לכך, והוא אמרו [שם] להטות משפט גבר נגד פני עליון לעות אדם בריבו יי לא ראה, רצה בכל זה בלתי הענשו רק לפי הנמשך מפעולותיהם, והוא אמרו הנה [שם] מפי עליון לא תצא הרעות והטוב מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, אמר שהבחירה בידו להטיב אשר בהטיבו ישמר מן הענש הגדול, או להרע ונפל שמה בבור מעשיו, אם כן מאת כל איש יצא משפטו לפי צד בחירתו ומפי עליון לא תצא הרעות והטוב, ואמנם אמרו הרעות בלשון רבים והטוב בלשון יחיד הוא אצלי, להיות כלל העם בזמנו בתכלית המרד ראוים לענש כללי כאשר קרה להם, והחסידים בהם מעטים מאד עד אשר אמר [ירמיה ה'], שוטטו בחוצות ירושלם וראו וגו' אם תמצאו איש וגו', והיו רובם מעתדים לדרכי הענש והמתעתדים לדרך גמול מעט קט בדרך אחד ילכו לפניו ובשבעה דרכים ינוסו מלפניו, ולהיותם בהפלגת מעוט לא החבירם הלשון אל לשון הרבים, והוא אמרו הרעות והטוב, ואמר [איכה ג'] מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, כלומר אחר שידע שהעונשים ישיגוהו על חטאיו ושחטאיו אמנם נעשו בבחירתו והוא אמרו גבר על חטאיו, ר"ל שהרשות היתה בידו שלא לעשותם או לשוב מהם, איך יתרעם עם ידיעת זה, ועל מי יקרא חמס לשברו רק על עצמו והנה הוא שלף חרבו ועל יי יזעק לבו, ואצלי באמרו אדם חי, שרצה בו מה יתאונן האדם אשר איננו אדם רק על צד סוגו המשותף עמו שאר בעלי חיים גם כן, ולא שם לו במה שיבדילהו מהם, כי השהו אלוה חכמה ולא חלק לו בבינה כמו שאמר עליהם גם כן [ירמיה ד'], כי אויל עמי את יי לא ידעו, ואיך יתרעם אחר סכלותו, ולגודל חטאו טח מראות עיניו מהשכיל לבו עם מה שהוא היה גבר על חטאיו, והיתה רשות נתונה בידו אם לזכות אם לחובה, ואיך יקרא חמס עוד ומה יש לו עוד פה להשיב ולזעוק על העונש אשר ישיגהו, או נפרש גבר על חטאיו, נמשך למה שפרשנו באמרו אדם חי, כלומר שאינו גבר מצד חלק שכלו רק מצד הכחות הטבעיים אשר משם נפצה תגבורת חטאיו ונמצא שאינו גבר רק על חטאיו, ואיך יתאונן מי שהתרשלותו והשתקעו במעשיו הביאהו אל כל זה, ועל זה היה מזהירם ומעוררם אל דרכי התשובה אחר שהודיע להם גם כן דרכי התשובה ושובו ית' מחרון אפו על ידה כאמרו למעלה מזה [איכה ג'], זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל חסדי יי כי לא תמנו, ואמר [שם] טוב יי לקוויו לנפש תדרשנו וג', ואמר גם כן [שם] כי לא יזנח לעולם יי וג', כלומר שאם הענישו לרוב מריו מדי שובו זכור אזכרנו רחם ארחמנו נאם יי, ועל כן אמר [שם] נחפשה דרכינו ונחקורה וג', כלומר אחר שבחירת מעשינו בידנו לשוב מחטאתינו עם דעתנו כי פעל אדם ישלם לו ועם דעתנו תועלת התשובה על מה אנחנו יושבים ושוקדים על דרכנו הרעה, והנה אם ישבנו פה ומתנו, נחפשה דרכינו, ר"ל שנפשפש במעשינו ואם און בידנו נרחיקהו, ונשוב לשם בכונה שלימה לא תשובת ודוי הפה לבד עם השאר טומאת הלב, והוא אמרו [שם] נשא לבבינו אל כפים וגו', כלומר שעם פרישת כפנו נשא גם לבבנו עמהם, והוא אמנם דמיון על טוב הכונה, ויש שפירש כפים, מלשון [איוב ל"ו] על כפים כסה אור, רוצה בו על העבים, והענין שנכוין לבנו אל המגביהי לשבת השם עבים רכובו ית', ועל זאת הכונה, ר"ל היות כונת באור פסוקים
אלו להודיע היות בחירה ביד האדם על כל פעולותיו אמרו ז"ל בגמ' דמכות [י' ע"ב], כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים בדרך שאדם רוצה בה מוליכין אותו, כתוב בתורה [במדבר כ"ב] לא תלך אתם וכתוב [שם] קום לך אתם, שנוי בנביאים [ישעיה מ"ח] מדריכך בדרך תלך, משלש בכתובים [משלי ג'] אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, וכן אמר בעל הדרש על דרך הצחות [ע' דב"ר ד' ג'], מפי עליון לא תצא הרעות והטוב [איכה ג'] אמר ר' יוחנן מיום שאמר הקב"ה [דברים ל'] ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, לא יצא רעה וטובה מפי הקב"ה אלא שהם באות מאליהן על ידי עושיהם, ואמנם הביא זה הפסוק, ר"ל ראה נתתי לפניך וגו', כי זה הוראה פשוטה לזה הדעת, ר"ל שהרשות והבחירה ביד האדם להטיב פעלותיו.
וכל אלו הפסוקים באו לדחות דעת בטל ונפסד היה אצל הפתאים, מהם שיחשבו שהשם יגזור גזרה מוחלטת על האדם היותו צדיק או רשע, ומהם שיחסו זה להכרח תולדתו בכוכב ומזל יכריחהו לעשות טוב או רע להיותו צדיק או רשע נדיב או כילי חכם או טפש, והיה מן הנמנעות אצלם עשות האיש ההוא הפך התולדה או הפך הגזרה, חושבים לתת יקר וגדלה לשם באמרם כל אשר חפץ יי עשה ואין לאדם יכלת לעשות קטנה או גדולה, דוברים על המצות והנבואות והיעודים, מצד שזה הדעת יבטל האפשר וישוב כל פעלות האדם אם בהמנע אם בהתחיב, אלא שהם חששו לקיים מלת אפשר ואמרו, שאמנם יקרא האפשר אפשר בערך אל נושא האפשר, ר"ל שעמידת ראובן מזה המקום וישיבת שמעון בו ולכת יהודה ממקום למקום ודומיהם, ר"ל כל שאר פעלות האדם, הם כלם אפשריות בהקש אליהם, אבל כשיערכו לשם ית' אין אפשרות בהם וישוב הענין אל מחויב או נמנע, ויתחייב מזה הדעת להיות ענין התורות והיעדים והאזהרות והצוויים בלתי מועיל, כי אין מקום לעשה ולא תעשה, אחר שאין תנועתו ופעלותיו בידיו, לקיים מה שנצטוה ולהזהר ממה שהוזהר ממנו, אחר שהוא ענין נגזר, וכן לדעת מי שיחס זה להכרח תולדה, אחר שנמנע היותו משנה טבעו בשום פנים, ובאי זה צד יענש הרשע ולמה יגמל הצדיק והנה מיי יצא הדבר לא יוכל לעבור את פי יי אלהיו לעשות טובה או רעה מלבו, וכבר חשבו קצת בעלי האמונה, ר"ל מבטלי האפשר בפעלות האדם, לחזק בדק אמונתם בעזר קצת מקראות זה ענינם בתחלת העיון, מהם אמרו ע"ה [תהלים קל"ה] כל אשר חפץ יי עשה, ובענין פרעה אמר [שמות ט'] ויחזק יי את לב פרעה, [שם ז'] ואני אקשה את לב פרעה, וכן בענין סיחון [דברים ב'], כי הקשה יי אליך את רוחו ואמץ את לבבו, ואמר על הכנענים [יהושע י"א], מאת יי היתה לחזק את לבם למען החרימם, ועל נביאי השקר אשר היו בישראל בימי אליהו אמר אליהו [מ"א י"ח], ואתה הסבות את לבם אחורנית, ואמר ישעיה ע"ה [ישעיה ס"ג] למה תתענו יי מדרכיך וג', ואמר גם כן [שם ו'] השמן לב העם הזה וג', וכן קצת מקראות על זה הדמיון יורו עשות האנשים ההם התועבות והחטאים ברצון השם והוא מסבב זה, וכן יאמרו שהשם גזר על המצרים ושעבד את ישראל ולא יכלו המצרים לשנות תפקידם, מצד שגזרה מוחלטת היתה עליהם מאת השם על זה באמרו [בראשית ט"ו], ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכן גזרה מוחלטת על ישראל לעבוד ע"ז באמרו [דברים ל"א], וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, מפני זה השתדלו הנביאים לעקור ולבטל זאת האמונה כמו שהקדמנו, ובאר זה באור רחב באמרו [איכה ג'] מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, ר"ל שאינו גוזר עליו היותו רשע או צדיק, אבל פעלותיו מסורות לו, אם ירצה יעשה אם לא ירצה לא יעשה, ומפני זה היה ראוי לצוותו ולהזהירו ולחיב הענש לממרים ולגמול העובדים, ואמנם יתיר הלשון ליחס פעלות האדם וכל תנועותיו לשם, להיותם ברצונו על צד הרצון הקדום אשר הושם בו בתחלת בריאתו, שיתנועע ויפעל בבחירת עצמו לעשות כרצון איש ואיש, וכמו שרצה השם להיות האדם על התכונה שהוא בה ושימשכו הדברים תמיד על טבעם, כן רצונו הקדום בו שיתנועע ויפעל וישתדל ויתרשל בבחירתו מאין מכריח או מונע, ועל זה היה ראוי להצטוות ולהזהר ולהענש או להגמל ולהרגיל עצמו לפעלות הטובות ולהתרחק מן הרעות, ואם אולי נמצאו הרעות אתו שלא יבטל בשכלו אפשרות השתנותו והעתקו ממדה למדה, אבל ידע שכל ענין יעתק וישתנה אחר שהוא מן הדברים הנתלים בפעלות אנושיות ובמדות והכל בבחירתו, ומפני זה אמר ירמיה [שם] מפי עליון וגו' נחפשה דרכינו וגו', כלומר רפואת חליינו בידנו וכמו שחטאנו ופשענו בבחירתנו כן ראוי לשוב ממעשינו הרעים.
ואמנם מה שהורו הפסוקים המתנגדים לזה העקר והוא, שאין התשובה ביד האדם אבל שהשם יקשה רוח הרשע ויחזקהו לעשות רשעו וישמין לב העם מהבין ומהשכיל כדי שלא ישובו כענין אמרו בענין פרעה, [שמות ט'] ויחזק יי וגו' [שם ז'] ואני אקשה וגו', וכן אמרו ישעיה ע"ה [ישעיה ו'] השמן לב העם וגו' פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו, אפשר שיפורשו המקראות על הוראת ענין זולתי המנע דרכי התשובה, וגם אם יפורשו בענין המנע התשובה לא נכריח מזה להיות פעלותיו מוכרחות, אבל כמו שהיה רצונו הקדום להמשך הדברים על טבעם כמאמר [קהלת א'], ואין כל חדש, כן רצונו להיות האדם נח ומתנועע ופועל בבחירתו מאין מכריח או מונע, ועם היות זה העקר מפורסם מצד הקבלה והנבואה העידו עליו גם כן חכמי המחקר על צד העיון בראיות ברורות, ואמנם כמו שדרכי הטבע קימו וקבלו עליהם על משפטי הדרכים הדתיים אשר הם משפטי יי צדקו יחדו להעתיקם ולהשתנותם בהתחדש מאתו יתע' דבר על דרך המופת כאמרם [ע"ז ג' ע"א], תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, כן יקרה לפעמים מרצונו ית' להסיר מבחירת האדם ומיכלתו ענין התשובה ולבטל ממנו האפשר למנוע לבו מן התשובה לגמרי, כדמיון מה שיבטל תנועתו מדרך המופת ויניע את הנח גם כן לרצונו ית', וזה להפלגת מרי ולרוע מעלל יהיה עונש המרי ההוא המנע ממנו דרכי התשובה, למען ימות ברשעו ויענש הענש הראוי על החטאים שכבר קדמוהו בבחירתו, כי אחר שהוא הפליג במרד עד שנתחייב לתכלית הענש לא ירוחק להיות דרכי ההנצל מן הענש נעלמות ממנו לבעבור ישלם כפעלו, ואין שאלה אצלנו לומר למה לא ענש פלני בזה הענין, ר"ל למנוע ממנו דרכי התשובה, כדי להשקותו בכלי פעלותיו כמו שענש פלני והוא אצלנו מפליג במרד כמהו או יותר ממנו, כי לא תחייב חכמתנו לדעת חכמתו וישרו, אבל על דרך כלל כל דרכיו משפט, ויענש החוטא ויגמל המטיב איש כמתנת ידו, וכפי חכמתו וישרו יהיה שעור הענש, אם בזה לבד אם בבא לבד אם שניהם כאחד יכלו ימיהם ברע ושנותיו בבהלים, וענשו בזה אם בממון אם בנפש אם בשניהם הכל על פי ישרו, ואמנם הצור תמים פעלו, ואם נתחלפו משפטיו לא נתחייבנו בחלפיו לדעת אפני החלוף, רק שתדע כי הוא אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, וכן לא נתחייב בזה הענש, ר"ל המנע דרכי התשובה, לשאול למה ענש בו פלני יותר מפלני, כי הוא היודע מי שראוי לו, ואחר שזה דעתנו, ר"ל שיארע ממנו ית' למנוע דרכי התשובה, יפורשו המקראות בזה הצד ונאמר, שפרעה וכל חילו מרו בבחירתם מאין הכרח וחמסו הגרים אשר בתוכם בבחירתם מאין מכריח, כי מה שגזר באמרו [בראשית ט"ו] ועבדום וענו אותם, זה כלו הודעה שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם, ר"ל שהיה גלוי לפניו היות בחירתם להרע להם וכל אחד מן המצרים היה יכול למנוע עצמו מהזיקם, כי לא נגזר על איש בפרט יחמסם, וכן באמרו [דברים ל"א] וקם העם וגו', והדומים להם, כל זה דרך הודעה, כאלו יאמר האומר שהנולדים לעתיד יהיה מהם צדיק ורשע טהור וטמא, על דרך [שם ט"ו] כי לא יחדל אביון וגו', שלא יוכרח מזה הפלני להיות רשע ופלני להיות צדיק אבל כל אחד נשאר בבחירתו, שלא גזר על פלני הידוע אלא כל אחד ואחד היה בבחירתו, מצורף אל כל זה היות פנה מפנות התורה שידיעתו ית' בלתי מבטלת טבע האפשר, כמו שהתבאר במקומו, נמצא מזה היות מרי המצרים ומרדם בבחירתם מבלי הכרח, והיה עונש משפטיו לחזק את לבו, ר"ל למנוע ממנו דרכי התשובה לבלתי שלחם, עונש על מה שחטא מקודם בבחירתו להפליג בשעבודם מאין מכריח, כדי שיחול עליהם מן העונש מה שהיה ראוי להם מן הדין, ואלו לא היה מונע מהם התשובה ועשו תשובה היה הענש הגמור בורח מהם לפי מה שראוי במשפטיו ית'.
ואין אצלנו שאלה גם כן אחר שנמנעו ממנו דרכי התשובה איך היה שולח ומתרה בהם ביד נביאו והוא כבר נמנע מאתו לבלתי שלחם, שזה כלו להודיע ולפרסם נפלאות השם, אמר בפרוש [שמות ט'] ואתה ועבדיך ידעתי וגו' [שם] ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' ולמען ספר שמי בכל הארץ, וכן בענין סיחון למה שקדם ממריו בבחירתו הגיע עדיו ענש המנע דרכי התשובה, לבלתי הניחם לעבור בארצו עד שיהרגוהו, שלא היה הענש על שלא הניחם לעבור אבל על מה שקדם לו מן החטאים הגיעו זה הענש מאתו, ר"ל שהקשה רוחו מלתתם לעבור בארצו, ועד שהרגוהו והוא אמרו [דברים ב'], למען תתו בידך כיום הזה, וכן הכנענים למה שקדם מן העול והחמס מנע מהם התשובה וחזק את לבם להלחם למען החרימם, וכן נביאי הבעל מנע מהם התשובה להענישם על מה שקדמם, שלא יונח להם בחירה ורצון לעזוב החטא, ומזה אמרו גם כן [הושע ד'] חבור עצבים אפרים הנח לו, כלומר אחר שהוא התחבר להם בבחירתו יגיעם הענש להשתקע בהם עד שתתמלא סאתם לענשם הענש הגמור, וזה להפלגת אדיקותם בע"ז ותקף האבקם עמה כמו שהורה באמרו, חבור עצבים, כי מלת חבור תורה בהפלגת אדיקות כענין אמרו [במדבר כ"ה], ויצמד ישראל לבעל פעור, שרצה בו שהתדבק בעבודתו תכלית ההתדבקות ותקף ההתחברות, וכבר בארו קצת המחברים, הסבה בו, מה שהעידה התורה עליהם קוץ נפשם בלחם הנכבד עד שאמרו [שם כ"א], ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, והיה זה לסבת היותו נבלע באברים עד שהיו מתפחדים בהעצרו אשר במלאת ספקם יצר להם כמו שאמרו ז"ל, [יומא ע"ה ע"ב] שהם היו אומרים עתיד המן הזה לתפח במעינו כלום יש מכניס ואינו מוציא, וכאשר מצאו עבודת זאת האבן אשר היה בה סגולה וכח לשלשל, והעבודה אשר יעבדו בה מעיד על זה, התדבקו בעבודתה תכלית (ההאתבקות) [ההתאבקות] והוא אמרו [במדבר כ"ה], ויצמד וגו', שהיא מלה תורה על תכלית האדיקות, וכן אמרו [הושע ד'] הנה חבור עצבים, יורה תוקף התקשרותם עם העצבים ועבדם להם, ועל רוב האדיקות ההוא אמר הנח לו, כלומר לא תתן להם בחירה ורצון לעזוב דרכם הרעה כדי שיענשו במדת חטאתיהם אשר חטאו, וכן אמרו בענין בני עלי, [ש"א ב'] ולא שמעו לקול אביהם כי חפץ יי להמיתם, רצה בו שהם קדמם מן המרי עד שנענשו שלא לשמוע בקול אביהם כדי שימותו מיתה עולמית לענש חטאיהם, ורבותינו ז"ל דרשו, [עי' ספרי נשא פסקא מ"ב] כתוב אחד אומר כי חפץ יי להמיתם וכתוב אחד אומר [יחזקאל י"ח] כי לא אחפוץ במות המת, ותרצו כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין, ואפשר קרוב למוצאי דעת לפרש בדבריהם זאת הכונה, והיא גם כן הכונה באמרו [ישעיה ו'] השמן לב העם הזה וגו', כי להפלגת היותם מסרבים בתוכחת הנביאים ובלתי היותם שומעים לקולם הגיעם כעס השם לסגור בעדם דלתות התשובה, שמאחר שמאנו לתוכחתם בבחירה ורצון ימאנו עוד וימרו בחזק השם את לבם, על דרך זה פרשו קצת מפרשים המשך המקראות ההם אמר תחלה [שם] את מי אשלח ומי ילך לנו, כלומר מי הוא אשר ימציא את עצמו להיות זה השליחות הקשה נעשה על ידו, ר"ל להודיעם שלא יוכלו עוד לשוב כי הסב השם את לבם אחורנית, והנביא לרוב גבורתו השיב הנני שלחני, כלומר אני הוא שראוי לי להמציא עצמי לזאת הנבואה אחר שאני הוא אשר הזהרתים ולא נזהרו הוכחתים ולא נוכחו, כמו שתראה הוכיחו אותם בראש הספר והודיעו אותם שאם ישובו יכופר להם כמו שאמר [שם א'], אם תאבו ושמעתם וגו' ואם תמאנו ומריתם וגו', ועל זה אמר הנה הנני שלחני, כלומר לי יאתה זאת הנבואה להודיעם שהם הקשו ערפם לדברי בבחירתם, ועתה יתחזק לבבם הערל בהכרח ובצד ענש, ועתה אמר [שם ו'] לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראה ואל תדעו השמן לב העם הזה וגו', כלומר שתדעו הענש המגיעכם מאתי הוא, שתשמעו דברי שמיעת האזן ולא תבינו להם ותראו הנביאים המוכיחים אתכם ולא תדעו תכן דבריהם, ר"ל שלא תרדו לסוף כונת המוכיחם, ויהיה לבבם אטום וסתום מהבין דרכי התשובה, ואמנם מה שפרשנו באמרו את מי אשלח וגו', שלא בא הענין כן להיות זה תחלת נבואותיו, רק להראות קושי השליחות ההוא עד שלא ראה לשלחו מבלי שאלת מי הוא שימציא עצמו לכך, כבר רמזוהו מפרשים קדומים, ויורה זה, ר"ל שלא להיות זאת תחלת נבואתו, מה שלא סדרה בראש ספרו עם היותו בו ענין יורה הפלגת השגתו, ואע"פ שלשון את מי אשלח יורה היותה תחלת הנבואות כמו שבארו רבים, כבר בארנו ענינו כמו שבארוהו קצת החכמים, ר"ל להראות קשי השליחות, ויחזק זה אצלי אמרו הנני שלחני, ואין גבורת הנביא בתחלת נבואתו מגעת עד כאן.
ונשוב לדברינו והוא, שהם הכבידו את אזנם בבחירתם לדברי הנביא בעוד שהיה הוא מבטיחם על תועלת התשובה כמו שבארנו במאמר [ישעיה א'] אם תאבו ושמעתם וגו', וכן אמר [שם] אם יאדימו כתולע כצמר יהיו, ולזה הגיעם הענש לחזק את לבם כמו שאמר [שם ו'] השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, והם כלם, ר"ל מלת השמן והכבד והשע, הם כלם, מקור, לא צווי, כלומר נגזר לפני להשמין לבבם ולהכביד אזנם ולהשע עינם לבל ישובו ויכשלו בחטאם, או הם צווים על דרך משל הלשון להיות הענין הזה, ר"ל מניעת דרכי התשובה, מחויבת ממעשיהם, וזה גם כן ענין אמרו [מ"א כ"ב], מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ויצא הרוח וגו' ויאמר אני אפתנו ויאמר יי במה ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן, רצה בכל זה כי למה שקדם מעונותיו וממריו הגדול העיר השם רצון נביאי השקר לפתות את אחאב ללכת ברמות גלעד למות שם, כדי שיתחזק לבו בדבריהם לבלתי שמוע בקול נביאי האמת, לא שיהיה זה בדרך נבואה, רק הערת רצון וחפץ מכוונת לדבר אליו כזאת, לבעבור יכבד לבו ולא ישמע בקול מיכיהו בן ימלא, כי חפץ יי להמיתו מצד עונש חטאיו, וכל המשך הלשון, ר"ל מי יפתה את וגו' זה אומר בכה וזה אומר בכה וגו' אצא והייתי רוח שקר וגו', כל אלה ענין מליצת דברי הנביא כמספר דרך הענש, ורבותינו ז"ל אמרו במדרשות היות מליצת הנביא בדבריו אלה להודיע היות תכלית הענש נגזר עליו על דמי נבות ואמרו, מי יפתה וגו', כלומר איזה ענש ואיזה עון יביאהו לידי זה הפתוי עד
שימאן בדבר נביאי האמת ויאמין בנביאי השקר ללכת
ולמות שם, ואמר זה בכה וזה בכה, וזה אצלם משל על רוב עונותיו, ויצא הרוח ויעמוד לפני יי, ר"ל רוח נבות, כאמרם בפרוש, [סנהדרין ק"ב ע"ב] ויצא הרוח זה רוח נבות, כאלו אמר על צד המליצה שהוא סבת הענש, ואחרי כן ספר הודעת דרך הענש דרך מליצה על צד שאלה והוא אמרו, ויאמר יי במה ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו, זה אמנם הוא ענין מליצה והמכון בזה שזה העון הוא היה המביא עדיו זה הענש, ר"ל להמנע ממנו דרכי התשובה, שלא לשמוע בקול נביאי האמת על ידי הערת רצון נביאי השקר לדבר אליו כזאת, ואל זה כתב הר"ם ז"ל, [הל' רוצח פ"ד ה"ט] וכשנסדרו עונותיו של אחאב לפני אלהי הרוחות לא נמצא שיחייבהו כלייה אלא דמי נבות והוא אמרו ויצא הרוח ויעמד לפני יי זה רוח נבות, ועל צד ההמנע ממנו השמיעה בקול נביאי האמת תבא גם כן המנע דרכי התשובה על צד הענש, וכן אמרו [דה"ב ל"ו] ויהיו מלעיבים וגו' עד אין מרפא, ר"ל שהם חטאו בבחירתם עד שנתחייבו ההמנע מדרכי התשובה שהיא כמרפא, ואמנם אמרו ישעיה ע"ה למה תתענו יי מדרכיך וגו', ביאר הר"ם ז"ל [פ"ח מח' פרקים] שזה ענין אמרו כמתרעם על תקף הצרות והפסק ממשלתנו ותגבורת הכופרים עלינו ואמר, שבהראות זה הענין יתעו רבים בראותם שלות הכופרים וחולשת המאמינים, ואמר למה תתענו, כלומר שהפעלות היוצאות מאתו ית' יביאום אל זאת המבוכה, למה שיראה בתחלת מחשבתם מהעדר סדר בני אדם והיות הטובים בחיים מכאיבים והנבלים שתולים בנוה שאנן דשנים ורעננים, וכמו שבא בדברי הנביא מאמר הטובים אשר ישיגום הרעות אמר [מלאכי ב'], כל עושה רע טוב בעיני יי ובהם הוא חפץ או איה אלהי המשפט, עד שהנביא הוכיחם על זה ואמר [שם ג'] אמרתם שוא עבוד אלים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו', ובאר להם שהוא יתע' עתיד לבאר האמת והוא אמרו [שם], ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלים לאשר לא עבדו, כן יתבארו הפסוקים אשר חשבו לחזק דבריהם בענינם, ר"ל שיארע לפעמים ענש המנע דרכי התשובה ממי שכבר קדמו הפלגת מה מצד בחירתו, זהו דעת הר"ם ז"ל בקצת אלו המקראות אשר הזכרנו ענינם, נמשך למה שאמרו ע"ה [אבות פ"ה מי"ח] לקצת בני אדם שאין מספיקין בידם לעשות תשובה, ויורה גם זה באמרו [שמות י'] כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו'.
ואמנם יש קצת חכמים לא מצאו בשכלם לחמוס בני האדם להיות בחירתם נגזלת מהם בשום פנים גם על ידי שום עונש, אחר שנתברר מן הדרכים הדתיים ומן הדעות העיוניות שנתן השם לבני אדם בחירה מוחלטת להשיב מעשיו ובידו התשובה כל זמן שירצה לטהר לבבו, וכשהוקשה להם ענין המקראות אשר בארנו ענינם יפרשו אותם בדרך אחרת, על דרך מה שבאר הר"ם ז"ל גם כן והוא, שידוע שהאדם עיר פרא יולד לא שיהיה בתחלת ענינו בעל מעלה או בעל חסרון, כמו שאי אפשר הולדו בעל מלאכה או בעל מלאכות, אבל אפשר וקרוב שיולד בטבע שיהיה מוכן למעלה או לחסרון או למדה מן המדות, והוא קרוב לקנות המדה ההיא אשר הוא מוכן אליו בטבעו, לא תועיל לו הכנתו המזגית כלל אבל ישאר רק ונעור מן הדבר ההוא בלא ספק, וכן אם ישתדל לקנות הדבר אשר הוא מוכן מתחלת יצירתו להפך הדבר ההוא, יגיע בלי ספק לקנות הדבר ישתדל עליו, אלא שהוא צריך להשתדלות יותר גדול ויותר תמידי מאשר לא יצטרך לו המוכן לדבר ההוא אשר ישתדל עליו זה, וכבר הביא הר"ם ז"ל הדמיון בזה, במי שנולד ומזגו נוטה אל היובש ועצם מוחו זך, שזה לפי הכנתו יקל עיונו ויזכור ויבין הענינים יותר ממי שהוא בעל לחה לבנה רב הלחות במוח, ואם יעזב האיש הראשון אל טבעו מבלי שיתעורר כלל, ישאר סכל בלא ספק, ותם לריק כחו ולשוא צרף טבע תכונתו, ואם ישתדל השני הבלתי מוכן למעלות שכליות ללמוד ולהבין יגיע לכוונתו אבל בקושי ובהשתדלות רב, וכבר בארו זה הענין במאמר קצר אמרו ז"ל [מגילה ו' ע"ב] יגעתי ולא מצאתי אל תאמן לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, וזה באור הענין הנזכר אות באות, ואמנם על צד ההכנה המזגית אשר תחייבהו מדות יביאוהו אל התכונה ההיא אם לא ישתדל על ההפך ייחסו אליו המדות הנמשכות מן התכונה ההיא עד שאמרו ז"ל [שבת קנ"ו ע"א], האי מאן דמתיליד וכו' רגזן יהא וכו', כל זה לפי מה שנמשך מטבעו ושהוא בלא ספק יגיע לזה אם לא ישתדל בקניית המדות המתנגדות אל המדות ההן הנמשכות מטבעו, וכן על צד ההכנה גם כן אמר [ישעיה מ"ח] ופושע מבטן קורא לך, אע"פ שיש מי שפרש בו כאלו אמר אשר מעת היותם לו ית' לעם והוא זמן יציאת מצרים החלו למרוד, כענין עון העגל ונסותם במדבר כמה פעמים, אבל הנכון לפרש בו על צד ההכנה הטבעית אשר בעקר יצירתו, וכן אמרו [תהלים נ"ח] זורו רשעים מרחם וגו', וכן בהכנת הטוב אמר [ירמיה א'] בטרם אצרך בבטן ידעתיך, וכן [ישעיה מ"ט] יי מבטן קראני וג', כל זה על צד היות התכונה בו בעקר יצירתו, ועל זאת הכונה אצלי אמרו על הצור אשר ממנו חוצבנו, ר"ל אברהם אבינו ע"ה, [נדרים ל"ב ע"א] בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, רצו בו שהוא ע"ה להפלגת מזגו ולטוב הכנתו אל העיון והשלמות הוכן ביום תחלת למודו להיות זאת הפנה, ר"ל אמונת היחוד, נשלמת על ידו, ולהוציא מלב האדם התעיה הגדולה אשר התפשטה בדור אנוש ליחס הממשלה לכוכבים, והוא ע"ה היה נער קטן רך וטוב תמה ומתפלא על אפשרות היות הגלגל מתנהג באין מנהיג ומסבב, והוא אין לו מורה דעת אמתי, אבל שהוא מושקע באור כשדים בין עובדי ע"ז, והוא עם היותו ביניהם ונוהג מנהגם היה לבו משוטט ומבין דרך האמת עד שהשיג בעיונו כי יי הוא האלהים מנהיג מניע ומסובב אפס בלתו ואין עוד מלבדו ונצל מאש אמונתם הרעה, והתחיל לקרוא בשם יי וליחד שמו בפי כל הבריות, וזה היה בהיותו על שעור זמן השלמות, לא בהיותו בן שלש שנים, והוא אמרם בהגדה אחרת הביאה הר"ם ז"ל [הל' ע"ז פ"א ה"ג] בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו.
ונשוב לדברינו והוא, שעל צד תכונת מזגו בעקר יצירתו יקל לו ענין או מדה ותכבד עליו, לא שתכונתו תבטל האפשר ממנו עד שתשיב הדברים במחויב או נמנע, ואין הכרח למי שיולד על איזו תכונה להשתקע במה שנמשך ממנה, אלא שהוא צריך להשתדלות בהעתקתו ממנה יותר מאשר לא יצטרך מי שנולד על תכונה אחרת, ואמנם כשהאדם איננו משתדל לצאת מן התכונה ההיא אבל שהוא מושקע ועומד על מה שיחייבהו טבעו, תהיה תכונתו מיוחסת לשם ית', להיותה תכונה טבעית, ויהיה באור אמרו [שמות ט'], ויחזק יי את לב פרעה, שהוא בראו על תכונה נמשכו ממנה אלו המדות הרעות להתחזק לבו לבלתי שלח את ישראל מעבדו, והוא התרשל מהשתדל על העתקו מן התכונות ההם, ולזה היה ראוי להענש על פעלותיו הרעות היוצאות מן התכונה ההיא, אחר שהיה בבחירתו להשתדל ולצאת ממנה, וכן בענין סיחון באמרו [דברים ב'] כי הקשה יי אליך את רוחו וגו', וכן אמרו על הכנענים, [יהושע י"א] כי מאת יי היתה לחזק את לבם וגו', וכן נביאי השקר, [מ"א י"ח] ואתה הסבות את לבם אחורנית, כל זה בהיות קשי ערפם בא מצד הטבע והתכונה אשר בעקר יצירתם ולא השתדלו לצאת ממנה ולכן הגיעם הענש עליה, ואם יטעון הטוען על אמרו כי הקשה יי אליך את רוחו וגו', וכן מאת יי היתה לחזק את לבם למען החרימם, שהנראה מזה היות הדבר מכוון מאתו ית' לכונת היותו נמסר בידם למען החרימם, ואלו בא הקושי ההוא על צד הטבע איך אומר שהוא היה מכוון כדי שינתנו ביד אויביהם, נאמר במלת למען, שתפול לפעמים בלשון בענין סבה, ר"ל שהקשה רוחו בעקר יצירתו, וזה הענין, רל התכונה ההיא, היתה סבה לחזק את לבו ולהיותו נמסר ביד הנלחמים, כמו שתראה בפרוש אמרו [הושע ח'], כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת, והנה מלת יכרת שבה אל העם או אל הכסף שיפסק מהם, ואמר שהם עשו העצבים למען יכרת שמם או ממונם, ההיתה כונתם בעשותם העצבים להכרית שמם וזרעם, אבל רצה בזה שהם עשו העצבים והעשיה ההיא היתה סבת הכריתות, וכן ביאר אחד מהמפרשים אמרו ע"ה, [תהלים נ"א] לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדבריך, באורו אצל זה המפרש, לך לבדך אני נחשב חוטא, כלומר שאינני צריך למחילת זולתך, רצה בו העונות שנכשלתי בהם כלם היו עברות שבין אדם למקום, ואמר למען תצדק וגו', כלומר גודל חטאי סבה להודעת גודל צדקתך בסליחתך, והמשיל הדבר כאלו היה עקר החטא למען חסד השם בסליחתו בעת שפטו וביום שידובר בו, והוא אמרם ז"ל במדרשות [עי' שוח"ט תהלים נ"א], לאדם שקפצו עליו לסטים והכבידו מכתו ביותר נכנס הרופא לבקרו אמר כמה קשה מכה זו אמר לו אין מכתי קשה כל כך אלא כדי להראות סמנין שלך כמה יפין ורפואתך כמה יפה, או יהיה באור אמרו למען תצדק בדברך וגו', שחטאי הם סבת היותך צודק בשפטך אותי ובדברך על הענש הראוי לפי מעשי, וזה אמנם הודאה לשם והצדקת דין על מה שיקרהו, שהכל באהו מצד מריו, על דרך מאמר [איכה א'] צדיק הוא יי כי פיהו מריתי, וכן יתבאר אל זה הדעת אמרו [שמות י'] כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו', כלומר שתכונתם רעה מצד טבעם ויתחזק לבם וימאנו לשלח את עמי, ויהיה זה סבה שאשית אותותי אלה בקרבו, ויהיה היוצא מזה הדעת שיתיר הלשון ליחס לשם הדבר הנמשך מצד התכונה וההכנה אשר לו מעקר יצירתו, אע"פ שהיתה הבחירה בידו לצאת הימנה על ידי השתדלות, ואל זה ביאר אחד מחכמי הדור שזה המשל, ר"ל היות השם מחזק לב האדם להשתקע ברוע מעשיו, נאמר דרך משל כמי שטבעו מתגבר עם תכונת הרעות עם היותו נעדר ידיעת דרכים ישרים יעירוהו לשוב ממדותיו הרעות על צד היות הנמשך מתכונתו והמקרה הדבק בטבעו להשתקע במעשיו מצד העדר ממנו הדרכים המעוררים עם התגבר הטבע לרע, וכבר קדם לנו זה הביאור על שלש דרכים כמו שכתבנו.
ויש שביאר בענין פרעה, שהוא אמנם לא חייבתהו תכונתו זאת המחשבה, אבל היה ממאן לשלחם ברצונו מצד הרשע, מבלי שתביאהו אל זה תכונה טבעית, והוא אמרו תחלה, [שמות ז'] ויחזק לב פרעה, לא הוזכר בו חזוק השם, אבל אחר שהורגל בזה שב הדבר אצלו כאלו היה בטבע מרוב ההרגל, ועל כן אמר [שם ט'] ויחזק יי, כמו שבארנו שהתיר הלשון ליחס כל פועל טבעי לשם באשר הוא סבת כל הפעלות, וראיתי גם כן מי שבאר בענין זה, שפרעה לרוב מריו ולקושי טבעו היה היוצא ממחשבתו והנגמר ממנה לבלתי שלחם לעולם, שהיה מפקפק שהמכות יחולו אם במקרה או בתחבולת משה, והוא מה שפרש אחד מן המפרשים באמרו [שם ח'], התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו' ויאמר למחר, שהראוי להתפלא בזה איך לא הקשה לשאול להעבירם לשעתו, ומה ראה להמתין עד מחרתו, אלא שהוא לקושי ערפו חשב שכבר בא קץ הפסק המכה מאליו מאין תפלה למשה, ושירמהו משה בדברים להודיע שהיא אמנם תסתלק בתפלתו, ויט שכמו לסבול המכה כדי לנסות זה שלא יתפלל על סור המכה ההיא עד למחר, וכל זה מצד היותו מפקפק בידיעת סבת מה המכות האלה בין ידיו, ובהגיע תור המכה עדיו היה גומר בדעתו לדחותו בדברים עד שילאה מזה משה ויסתלק ממנו, ועל זה אמר [שם ז'] ויחזק לב פרעה, שנתחזק מאליו לרוב רשעו, וזה יורה ענין נסות החרטמים לעשות כן, וכבר אמרו זה בפרוש באמרם ז"ל [מנחות פ"ה ע"א] שהם היו אומרים, תבן אתם מכניסים לעפרוים, וכשלא היו החרטמים יכולים לעשות כן, היה מפקפק לתלות הדבר בחכמתו ית', וכאשר הוכפלו המכות ותכפוהו הצרות היה לבו מתרכך ותוקף רוע לבבו הולך ומחליש כמעט, שהיה מתחיל לחשוב היות הענין מכוון על צד עונש, אבל המתחייב מגמר מחשבתו לבלתי שלחם בשום פנים, וזהו סבת מה שהיה נעתר להם להליכת הגברים לבד ולהשאר האנשים והנשים והטף, כי היה יודע שאם יעשו כן שישובו אליו, וזה היתה כונתו גם כן באמרו [שמות י'] צאנכם ובקרכם יוצג, היותם תערובות אצלו כדי שישובו אליו, ואחר היות תכלית מחשבתו לבלתי שלחם חזק גם הוא ית' מחשבתו להיותה בתכלית הזדון ולהגדיל שעבודם ולהרע להם אז באו אליו לדבר בשמו, למען רבות מופתי הענש המתחייב ממחשבתו הקדומה, אבל מכל מקום לא נמנעה ממנו תשובה רק מצד בחירתו, וזה הדעת תורהו מלת חזוק, כי זאת המלה לא תפול על צד חדוש הרצון רק על התחזק הרצון הקדום בו.
ויש שפרש הענין על דרך מה שפרש רבינו סעדיה ז"ל באמרו [משלי ג'], אם ללצים הוא יליץ, והוא שהתיר הלשון במי שמגלה ענין האיש ומעמידו במדרגה הראויה לו שיאמר עליו שהוא סבב עליו המקרה ההוא כמו [דברים כ"ה], והרשיעו את הרשע, שהם לא החטיאו, עד שיאמר עליו שהוא ירשיעהו, אבל רוצים בו שהוא הביא ענינו בכור המבחן וגלה ענינו עד שהעמידו במדרגת הרשע וכבר בארנו קצת המקראות על זאת הכונה, ויש שפרשו כן ענין [שמות ט'] ויחזק יי את לב פרעה, וכן [שם י"ד] וחזקתי את לב פרעה, כלומר שאגלה את נבלותו ורשעו וקשי רע מחשבתו לבלתי שלח את עמי, ואחר שתכלית מחשבתו שלא לשלחם יבואו אליו התראות ועדים ומכות על זה עד שישימוהו שומעיו בכלל חזקי לב וקשי ערף הבלתי נכנעים והבלתי שומעים לקול מלחשים, והוא כאלו אמר אעמידהו ואושיבהו במדרגת חזקי לב בהראות לכל קשי מחשבתו המתחייב ממנה שלא לשלחם, וכבר בארנו בשמו גם כן זאת הכונה באמרו [ישעיה ס"ג], למה תתענו יי מדרכיך, כלומר למה תחבירנו בעיני העמים עם כת התועים מדרכיך, שהם בראותם שפלותנו והפלגת דלותנו יחזיקונו בתועים ויחשדונו כעוברים על מצותיך וכבלתי מחזיקים בתורת אמת, לא שהוא ית' יתעה, אבל ישרים דרכיו צדיקים ילכו בם, ואפשר אצלי לפרש בזה הדרך אמרו [ישעיה ו'] השמן לב העם הזה ואזניו הכבד וגו', ויהיו כלם פעלות מקור, כלומר שאפרסם נבלותם עד שיודע לרוב הצרות אשר ישיגום שהם לא שמעו לקול מוכיח ויחזיקום שומעי שמעם באטומי הלב ובכבד האזנים וטוחי העינים לבלתי שמע אל הנביאים אשר שלחתי אליהם, ואמרו [שם] פן יראה בעיניו וגו', אפשר אצלי שבאה מלת פן במקום אולי, כלומר אולי עם הצרות אשר ישיגום ישובו ויפקחו עיניהם לדעת האמת ושב יי ורפאם, וכן בארו קצת חכמים באמרו [בראשית ג'], פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ואע"פ שברוב המקומות תבא מלת פן בענין השתדלות מניעה, בא הנה על השתדלות מעשה, כמלת אולי, ולקח לשון מלת פן להורות על מעוט הנמצאים מהם, או אפשר, ונראה לי יותר כי אמרו השמן לב העם הזה, כלומר הודיעם והוכיחם דרכי התוכחת עד שיחזיקו עצמם כסכלים אשר שמן לבם וצפן משכל, ויכירו בעצמם שכבדו אזניהם משמוע וטח מראות עיניהם, וכשיכירו חסרונם אולי ישובו ורפא להם, ולשני הפרושין אשר פרשנו בזה, בא כמו זה הענין הוא אמרו [הושע ה'], אלכה ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני וגו', כלומר שאסלק השגחתי מהם עד שיחזיקו עצמם כאשמים לרוב צרותיהם ואז ישובו ובקשו פני, ואמנם אמרו אחר זה [ישעיה ו'] עד מתי יי וגו' עד אשר אם שאו וגו', הוא שאלת גבול על גודל הצרות אשר ראה במראה הנבואה ויעד לו מהם תכלית הצרות, ר"ל הגלות, והוא אמרו עד אשר אם שאו ערים, ויש שפרש בענין [שם] השמן לב העם הזה, שהוא נאמר על דרך מליצת המוכיח לפי קשי ערפם והפלגת מרי פעלם, אמר דרך צחות שהם היו הופכים עורף לבלתי שמוע הנביא כלל כי היו יראים שלא יפחידם עד שיכניע לבבם או אולי ייטבו דבריו בעיניהם וישובו, ומפני זה מכבידים אזניהם משמוע וטחים עיניהם מראות מהשכיל לבותם, סוף דבר כלל כל המקראות על דעת כל הבאורים היותנו נשארים על שרשנו והוא, שלא יעלה על דעת שום אדם היות מעשיו נגזרים אם לטוב אם לרע, עד שיהיה זה סבה להדבק ברע ולברוח מן הטוב, אבל ידע כי סייף וספר כרוכים ביד שכלו, ובידו לבחור אי זה יכשר הזה או זה, ולא יטעהו היות בעקר יצירתו איזה הכנה, כמו שבארנו שבידו התקון על יד השתדלות, וכבר קדם לנו אמרם בהגדה [תנחומא בראשית ז'] שמא תאמר אין אדם יכול לשמור עצמו מיצר הרע יש דברים קשים בעולם ואתם מרככים אותם מרים ואתם ממתקים אותם וכו', כמו שכתבנו.
וכבר התפרסם גם כן המשל הנשוא על דעת ז"ל ועל דעת קצת מפרשים גם כן באמרו [קהלת ט'] עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן וחכם וגו', וכל זה משל נשוא על גוף האדם וכחותיו, וענין מלך גדול הוא יצר הרע, כמו שבא בדבריהם [נדרים ל"ב ע"ב] בפירוש, ואמר עליו ובא אליה וגו', כאלו הוא בא אליה מחוץ, והיה לו לומר והיה בה, אחר שהוא כח נטוע בו כשאר כחותיו, וזה אמנם מהפלגת המשל, כבר התבאר על פי מפרשים והוא, שזה המלך לא היתה הכונה להיותו בעיר כהיות הכונה בקצת האנשים אשר בה שהיו מכונים לעצמם, ועל כן בא המשל בו כאלו הוא בא אליה מחוץ, ואמר מלך גדול, להורות על התגברותו, ואמר ובנה עליה מצודים, והוא ענין מגדלים חזקים, מלשון [תהלים י"ח] סלעי ומצודתי, להורות על מי שהתגבר עליו המלך ההוא תכלית ההתגברות עד שמשך טבע כל אנשי העיר אליו, עד שבאהבתם אותו יטה לבבם לכל אשר יחפץ הכה יכה את כל יושבי העיר ההיא לפי חרב, וזה הוראת מי שבעקר יצירתו רוע תכונה, ועם כל זה הודיע שבחכמת הילד המסכן ימלט את העיר מידו, אם ימאן לתתו לעבור בגבולו, וגם אם דחק ונכנס בידו לגרשו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ולחלוש את עמלק ואת עמו לפי חרב, ואל זה כיון החכם ר' שמואל ע"ה בפרושו על מה שאמר אחר זה, [קהלת י'] אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח כי מרפא יניח חטאים גדולים, רצה בו שאם יתגבר המושל והוא המלך הנזכר עד שיכשילך, אל תנח מקומך על זה, ר"ל שלא תסכים על העדר התקון בה, כי המרפא, ר"ל התשובה, והקמת המסכן ואת ממשלתו יהיה סבת הנחות חטאים גדולים, והוא אמרו כי מרפא יניח חטאים גדולים, למדנו שאין התנצלות לאדם לטבעו והכנתו, אבל בידו להשמר מן החטא או לשוב ממנו אם כבר נכשל בו ברוב השתדלות ובקנית מדות מעולות, ואל זאת הכונה אמרו חכמי הערב, מי שיבקשני ולא ימצאני יתנהג במדות הטובות ואז אהיה עמו, ואמרו העולם הבא נמצא לכל מי שיבקשהו ונדרש לכל אשר ישאלהו, וכן רמזו על המשל הנשוא על ענין עיר קטנה כמו אשר הזכרנוהו אמרו בדומה לזה הענין, השטן מכורותיו ומולדותיו בלבבות לבד ובידו חרב ולה שתי פיות, האחד אשר ישים בלב בני האדם להאמין כי אין תועלת בחכמה ובמדות ובשמירת דרכי התורה, והשנית אשר יתן חן מסבות הזמן ותחבולותיו בעיני האדם ואשר לא נשמר מחרבו הקשה ימות בה, ואמנם השם שם ביד האדם מגן וצנה להשמר ממנה, וידע ויתבונן כי אם יצבור כעפר כסף לא יועילנו ביום עברה, ושיכיר וידע כי החכמה תחיה את בעליה, ואמר החכם לתלמידו התבונן בזה המשל ושמרהו, כי אתה עומד בבית אשר בעליו השטן על כן אל תבוז לשמירתך ממנו, ואל זו רמזה התורה גם כן באמרו [בראשית ד'], ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו, אם מה שפרשו ע"ה בהגדות [עי' סנהדרין צ"א ע"ב] על אמרו לפתח חטאת רובץ והוא, שהיצר רובץ בתוכו מעת נפתחו לו שערי העולם ותשוקתו אליו תמיד להדיחו ולהטותו, ואמנם הוא ימשול בו אם ירצה כי הוא המולך על נפשו וידו בכל כחותיו משלה, זהו ענין אמרו ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו.
ורבותינו ז"ל אמרו על זה, ר"ל על היות בחירת האדם במעשיו נתונה בידו, [אבות פ"ג מט"ו] הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה, רצה באמרו הכל צפוי, שהכל ידוע אצלו ית', ולא שידיעתו תבטל מזה האיש טבע האפשר אבל הרשות נתונה לו בכל מעשיו והוא אמרו, והרשות נתונה, והכונה היא כאמרם [ברכות ל"ג ע"ב] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שהדברים שבהם תלויה יראת שמים בחירת עשיתם היא ביד האדם, אבל הדברים הטבעיים שאין האזהרות תלויות בהם אין בחירת ענינם בידו, והיא הכונה במה שאמרו ז"ל, [אבות פ"ד מכ"א] אל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, כל אלו הדברים שאמר בהם שהם על כרחו הם ענינים טבעיים שאין בחירה לאדם בהם, כמו שזכר הר"ם ז"ל, ועליהם אמר הכל בידי שמים, ולא אמר על כרחך אתה חוטא על כרחך אתה זוכה או עובר עברה או על כרחך אתה יושב או עומד או מתנועע, שכל אלו הם ודומיהם תלוים בבחירתו מבלי הכרח, והוא שפרט ואמר חוץ מיראת שמים, כלומר חוץ מן הדברים שיראת שמים תלויה בהם, ר"ל הדברים אשר עליהם יסוב ענין המצות והעברות כי המצות והאזהרות אמנם יונחו בפעלות אשר לאדם בחירה בהם אם יעשה אם לא, כמו שבאר הר"ם ז"ל היות מצות התורה ואזהרותיה הם בקצת חלקי הנפש אשר לאדם בחירה בפעלות היוצאות מהן, והם החלק המרגיש והמתעורר, אבל בחלק הזן והמדמה אין מצוה ולא עברה תלויה בהם, שאין לדעת ולבחירה באחד מהם מעשה כלל לבטל מעשיהם או להוסיף בפעלותיהם, שאין פעלתם לצד בחירת בני האדם, הלא תראה שהם פועלים בעת השינה, מה שאין כן בשאר הכחות, וירצו באמרם הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שהענינים הטבעיים אינם בבחירת האדם בהיותו ארוך או קצר לבן או שחור, מונח על זה התבנית הנאה או על זה התבנית המכוער שלם בתבנית צורתו או חסר, ודומיהם בכל עניני העולם, וכל אלו אינם דברים שבהם תשאר נפש האדם או תשאר עזובה בקרב הארץ, אבל תנועת בני האדם ומנוחותיהם ודבורם ומחשבתם ופעולותיהם כלם בידם נתלו אם לעשותם אם להמנע מעשותם, והם הם הדברים שבהם תתענג בדשן נפשו אם חכמות בנתה ביתה, ושבהם תוכח במכאוב אם תחל לזנות אחרי אלים אחרים, את אביה היא מחללת באש תשרף, והוא שיחס יראת השמים לבחירת האדם, והיא הכונה באמרם ז"ל [אבות פ"א מי"ד] אם אין אני לי מי לי, ואצלי לבאר זאת הכונה במה שאמרו [ר"ה ט"ז ע"ב], אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, כי אחר שידיעתו לא תבטל האפשר, מדת היושר כן תחייב לדונו על פי התכונה אשר הוא בה באותה שעה, ולא ירחיק בכל מה שבארנו ענין אמרו [תהלים קל"ה], כל אשר חפץ יי עשה, והדומים לזה, כי זה כלו מונח בלשון על הרצון הקדום מאתו ית', כמו שאמרו בירידת האבן למטה ובהתנועע האש למעלה שהוא ברצון השם, וכבר בארנו שרצונו ית' על היות האדם מונח על זאת התכונה, ר"ל היותו נצב הקומה ורחב החזה ושאר תכונותיו הוא רצונו שיהיו פעלותיו נמסרות בבחירתו מבלי הכרח או המנע, ומפני זה ראוי לדונו כפי מעשיו, אם הטיב מטיבין לו ואם הרע מריעין לו, במדה שמדד בה מודדין לו, הוא שהנביא אומר לישראל, [מלאכי א'] מידכם היתה זאת לכם וגו', ואמר [ישעיה ס"ו] גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה גם אני אבחר בתעלוליהם וג', ואמר [קהלת י"א] שמח בחור וג' ודע כי על כל אלה יביאך האלים במשפט, כלומר הבחירה בידך לשמוח ולהתהולל ולהטיב לבך ואמנם צריך שתדע כי על הכל יביאך האלים במשפט, והוא אמרו גם כן בחתימת דבריו [שם י"ב], כי את כל מעשה האלים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, ואמנם דרכי הענש יפרדו לסעיפים רבים לפי המבואר מן הדרכים הדתיים והמקובל מדבריהם ע"ה, והכל לפי ישרו ית' אשר אפני דרכיו נעלמים ממנו, אבל שתדע בו דרך כלל כי תמים פעלו וכל דרכיו משפט, יש שישיגהו מצד משפטי הדרכים הדתיים ענש בזה העולם אם בגוף ואם בממון אם במיתת בנים קטנים, על דרך אמרם ז"ל, איש בחטאו ימותו [דברים כ"ד], עד שיעשה איש, ויש שיקרהו ענש על פעלו בעולם הזה ונפרעין ממנו בעולם הבא, וכהתם הענש תנתן לו נפשו להיות לו חלק ונחלה בקרב אחיו לפי הראוי לו, ויש שהעידו עליהם שאין להם חלק לעולם הבא אלא שנדונין לדורי דורות וכבר התבארו במס' ראש השנה [י"ז ע"א], ובפרק חלק [צ' ע"א], ומהם המינין והאפיקורוסין והכופרים בתורה ובתחיית המתים ובביאת המשיח, ומלת מינין ביאר הר"ם ז"ל, [הל' תשובה פ"ג ה"ז] כפירת מציאות הבורא, או הכחשת אחדות, או אמונת הגשמה, או הכחשת חדוש העולם ובריאת יש מאין, או עבודות שאר אלוהות ובכללם המכניס אמצעי בינו ובין השם ית', ובמלת אפיקורוסין ביאר [שם ה"ח] הכחשת הנבואה דרך כלל, או הכחשת יתרון נבואת משה רבינו על שאר נביאים, או כפירת השגחה, וכבר הביא הר"ם ז"ל שלש עשרה עקרים שהם יסוד האמונה ופנות התורה, והם, מציאות השם, ואחדותו, והרחקת הגשמה, והיותו ית' קדמון, והרחקת השניות, והנבואה דרך כלל, ונבואת משה רבינו דרך פרט, והיות תורה מן השמים, והיותה בלתי מתחלפת באחרת לעולם, וידיעת השם במעשי האדם והשגחתו בהם, וענין גמול וענש, וענין ביאת המשיח, וענין תחית המתים, והמאמין באלו הוא בכלל ישראל, ואם יעבור לתקף יצרו ולתגבורת טבעיו יענש כפי חטאתו אלא שיש לו חלק לעולם הבא כהתם הענש, ושהוא מפושעי ישראל, וכשיאבד לו עקר מאלו העקרים כבר יצא מן הכלל ואין לו חלק לעולם הבא.
וכבר העידו ז"ל [ב"מ נ"ח ע"ב] גם כן בקצת עונות קלים שאין לבעליהם חלק לעולם הבא כגון מלבין פני חברו ברבים ומכנה את חברו בשם, והרבה מן הדומים לאלו כמו שהתבאר בדבריהם, ולא ירצו ז"ל באלו העברות שעצמן של עברות אלו ימנעו עולם הבא אלא שהן ימשיכו בעליהן לתכלית הרע, והם הוראה על מקור המורגל באלו הענינים ועל סגנון נושאיהם שהם בהפלגת מרי, ראוים לבלתי היות להם חלק לעולם הבא אם לא ישובו בחייהם, וכן התבאר בדרכיהם דרכי הענש על פנים רבים והפרש בין צדיק ורשע ובינוני ושקול עונות וזכיות, אין צורך לזכור פרטי דבריהם בזה, וכן דרכי הגמול לפי המקובל על דרכים רבים כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, מצורף אל זה היות נפש המטיב ארחותיו צרורה בצרור החיים אשר אין עמהם מות, ועליהם אמר [תהלים ל"ו] ירויון מדשן ביתיך ונחל עדניך תשקם, ימצו מזיו כבודו ותתענג בדשן נפשם, על דרך משל אמרם ז"ל [עי' פסחים קי"ט ע"ב] עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים בגן עדן, ואמנם כל הקרוי להאוכל מזבחו, ר"ל פרי מעשיו, כאמרו [חולין קמ"ב ע"א] למען ייטב לך [דברים כ"ב], לעולם שכלו טוב, והארכת ימים [שם], לעולם שכלו ארוך, כאמרו ז"ל [ישעיה ג'] אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, והוא הנרצה באמרו [שה"ש ד'] יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו.
